סיפורים מהשוק

בשוק היו ניגשים אלי הגברים המזדקנים, כל אחד ברגע חסדו, בהתרגשות ובשיכרות ועם זיק דמעה. אומרים לי: ׳זה זה אני עשיתי את כל זה, השוק הזה זה אני <מחוות גוף גדולה> בידיים שלי בניתי מה שאת רואה.׳ הייתי מכבדת את כולם. אומרת תהייה גאה אומרת איזה יופי אומרת תודה. הנשימה הייתה מתרחבת והיינו מסתכלים על גיבוב הפסולת סביבנו באהבה והשלמה. זוכרים כמה כבד לסחוב את הדברים וכמה טוב להניח שהם כבר במקומם.

היו מספרים לי על פעם, על כסף מתגלגל ברחובות, על הנעורים שלהם, אנרגיית חיים והמולה. אני הדמיון שלי לקוי, הם סיפרו לי זכרונות טובים ולי עלו תמונות של מלחמה. וזה אולי שדה קרב שכוח, המנצחים מספרים את ההיסטוריה בין ההריסות, משתינים בפינות, נובחים עדיין. היו אומרים לי זה לא כמו שהיה, הייתי עונה: זה תמיד אותו קרנבל, זה אתה מי שהשתנה.

כמה תשוקות במקום, פיצוץ חלומות, התנגשות תרבויות, ערב רב – והחומר אחד. רואים בדוממים את המגבלות שבטבע את המגבלות שהניח האדם. פה לא חלמו לתת לכולם לנצח, יש צלקות, יש מה שלא יסלח. לפחות חלמו בכל הכוח. לפחות בסערות שבקעו מהם – מחייכים כמה שהשכילו לרכב על הגל

מודעות פרסומת

בחורף ההוא הבחנתי ברטיבות

בסוג הזה של שלמות

רובד חדש של יופי נגלה

פסים אפורים על קירות ישנים

כמו שציירתי בילדותי

צבעים נמרחים

ידיים מזיעות

תסכול

פנדה ועיפרון

מצעד הגאווה

אני יודעת שמי שקשה איתי

קורע את עצמו מבפנים

ואני, כדי להציל את הילדים שלהם

את הילד הפנימי

חייבת שיראו אותי כמו שאני

אותו דבר

שאפילו יקנאו לרגע

שישחררו את עצמם מעצמם

אם זה היה בשבילי הייתי הולכת

ורוב הזמן זה אכן מה שאני עושה

מסתובבת איפה שאני לא מעוררת מהומה

אבל אם הועלתי בטובי ויצאתי אליכם –

תגידו תודה.

הדר

לי היית בית יתומים

מושבת מצורעים

בית בחירה

בית ספר

בית.

היה נפלא לבנות בגרוטאות

להשתתף בקרנבל

שאני כבר לא זוכרת כנגד מה הוא היה

אבל הוא יפה

תודה.

להוציא החוצה את מה שבוער

האור מטהר

מזדהר

ואז חושך במקום אחר

תמונות מתפתחות

לשחק ולשחרר

לאסוף שלא יתפזר

להוציא החוצה את מה שבוער

האור מטהר

מזדהר

ואז חושך במקום אחר

תמונות מתפתחות

לשחק ולשחרר

לאסוף שלא יתפזר

חינוך

אשרי המורה החולץ נעליו בפני תלמידו

ומודה – נעלי מעולם לא היו כנעליך

אף שהיו דומות וקטנות

כך וכך עשיתי כדי לעשותם לדמותי

כך וכך נעשו בעצמם

בדרכים טרופות עמדו לי

אלו הם תולדות העבר

אשרי התלמיד הלוקח נעל מורו כמשחק

לעשות למגבעת

לזקק את העונג

הנעלים היו כדי להגיע לכאן

 

לנדודים

אני כֶּקין עתה

פני לארץ נוד

ארורה

מאחורי פירות מינחה

רקב עלבוני מזִין את האדמה

חרה לי ויפלו פני

אהבה קְשת עורף אל צמא דם

אֶלַי לא שָׁעָה

לרצוח שוב את ההבל הזה

שלא למשול יותר בתשוקה

עד לפתח חטאת רובץ

ומעבר לזה כבר

מקִדמת עֶדן לעֶדן

עד היטיב, אם היטיב

שֶאת.